איך יכול להיות שדוקא בדור שבו יש הכל,
דוקא שם נראה שהכל כל כך שברירי?

מוסדות לימוד לכל הסגנונות.
מורים ומורות שעוברים השתלמויות.
סדנאות להנחית הורים,הרצאות ושיעורים.
יחס אישי,חום ואהבה..
באיזה דור היה כזה שפע חינוכי??

מה עדיין חסר לנוער בעידן של הכל בשקל?
אוכל,ביגוד,קורת גג,יש ב"ה לרובם המוחלט.
ולרוב אף הרבה יותר.

ועדיין..בני נוער מדרדרים החוצה בקלות בלתי מובנת.
משהו נראה מאוד שברירי.

השאלה היא למה???
מהי הנקודה שאותה אולי אנחנו מפספסים?
איך מגדלים ילדים חזקים שלא נשברים מכל רוח מצויה??

בתחילת פרשת השבוע התורה מספרת
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"

הקב"ה לא רוצה להעביר את בני ישראל דרך ארץ פלשתים ,ישירות לארץ ישראל,
מתוך חשש שבני ישראל כשיראו את המלחמה המתרגשת עליהם,לא יעמדו בזה,וישובו למצרים.
בני ישראל עם רום דרגתם,עדיין לא הגיעו למדרגה הגבוהה והנדרשת של בטחון בה' לפי דרגתם.

אבל…רק פסוק אחד אח"כ,תוך כדי שהתורה ממשיכה ומתארת את המסלול החילופי שהקב"ה בוחר לבני ישראל,
"ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף.."
ממשיכה התורה עוד שש מילים שההקשר שלהם לחלק הראשון נראה תמוה.

"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים".
בני ישראל כשיוצאים מארץ מצרים,לוקחים בחשבון שיום יבוא ותגיע המלחמה.
הם לוקחים איתם כלי מלחמה.

שימו לב
בתחילת העניין, התורה מספרת את הסיבה למסלול שהקב"ה בוחר לבני ישראל,
משום שהם לא בנויים וערוכים למלחמה.
ובאותה נשימה מספרת התורה שבני ישראל עצמם,הכינו את עצמם למלחמה??

המציאות העובדתית שאותה התורה מתארת במילים "וחמשים עלו בני ישראל…"
נראית בדיוק הפוך מהתאור רגע לפני
"פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"??
ואם לכלי מלחמה שלקחו איתם אין משמעות,
מדוע יש צורך לציין זאת מייד בסמיכות??

יתכן והתורה רוצה להעביר לנו מסר.
בני ישראל נמצאים כרגע בסיומה של תקופה נוראית ואיומה.
שעבוד שאין להעלותו על דעת,בגוף ובנפש במשך מאות שנים.

אנחנו,היינו רוצים לקוות שהכל כבר הסתיים. דבר כבר לא יוכל להם.
הרי הם ראו את עשר המכות,
אבל התורה מעידה שזה עדיין לא מספיק.
פן ינחם העם…
הם יוצאים חמושים ממצרים,כי הם מוכנים גם למלחמה בדרך שהקב"ה יורה להם,אבל התורה מעידה שזה עדיין לא מספיק.
פן ינחם העם…

כדי שיעמדו ברום המדרגה של הבטחון בה',הם נדרשים ל"הרגיש" את הקב"ה בעוד סדרה של נסיונות.
עוד אחרי קריעת ים סוף יש את הנסיון במרה עם המים המרים,הנסיון של ה"מן",הוצאת מים מהסלע..

גם כשלנו,אולי היה נראה ,שדבר לא חסר להם.
השיעורים שהם למדו מעשר המכות.
העובדה שיצאו חמושים,
הרי זה מחייב שהם מחושלים מפני כל רוח,
התורה אומרת שלא.
התורה מדגישה את הניגוד כדי שנשים לזה לב.

בני ישראל עד שלא "ירגישו" את הקב"ה לפי דרגתם העצומה.
עד שלא תקבע בנפשם הידיעה שהם בניו של הקב"ה והם לא דומים לשום אומה אחרת המתקיימת בעולם
עד אז יש חשש של "פן ינחם העם…"

ואם זה נאמר על דור דעה שאין לנו את היכולת להבין אפילו את קצה מעלתם,
אז יתכן, שזה שהילדים והנוער גדלים היום בשפע של רוחניות.
זה שהם עטופים בשפע חינוכי.
עדיין.., נחסר מהם הרגשת המיוחדות של
"בנים אתם לה אלוקיכם".

אנחנו מקיפים אותם,וטוב שכך,בחממה רוחנית נעימה ומכילה.
הכל נראה להם כל כך ברור וטבעי.
לנו הכל נראה ברור וטבעי.

אבל..נער שהולך לישיבה ויושב מרבית שעות היום ולומד,זה לא ברור וטבעי.
הוא צריך לחוש ולחיות בהרגשה שהוא בגג העולם.
זה הוא מול כל העולם.
אין יותר קרוב ממנו לבורא עולם.

נער שמצליח להתגבר על הפיתויים שהעולם מציע,זה לא ברור וטבעי.
הוא צריך להיות המאושר באדם מעצם רום מעלתו.
זה לא מובן מאליו.

במילים אחרות,
אנחנו צריכים לגרום לכך שהם יהיו גאים במקום שבו הם נמצאים.
שיהיו גאים בשייכות שלהם לבורא עולם.

זאת משימה שדורשת עיון.
זאת משימה שמוטלת עלינו כהורים ומחנכים,לדעת איך לטעת בהם את התחושה הזאת.

מי שמרגיש מיוחד וחשוב בדרכו,הרוחות לא יזיזו אותו מדרכו.

הרבנית בתיה ברג שתחי' שהעבירה את שנות ילדותה ברוסיה הקומוניסטית , סיפרה באחת ההרצאות, שהייתה קופצת יחפה בשלג כדי שתחלה, וכך תהיה פטורה מלהגיע בשבת לבית הספר.
היא לא היתה יכולה לעלות על דעתה אפשרות שבה היא תאלץ לכתוב בשבת.

אחת מהמשתתפות בהרצאה ביקשה רשות לשאול שאלה.
מהיכן היה לך את הכח?
איך לא נשברת?
והתשובה של הרבנית ברג היתה מדהימה.

היא סיפרה שבילדותה לפני שהיתה הולכת לישון,ההורים שלה לימדו אותה דבר שיש לעשות קודם…
לפני שנרדמים ישנה עוד משימה.
סופרים מלאכים!!!
כל לילה לפני שהיתה הולכת לישון היא היתה מחשבת כמה מלאכים טובים היא בראה היום.
כל התמודדות,כל מעשה טוב נספר כמלאך.
היא היתה מוסיפה ל"קופת החיסכון" שלה מלאכים נוספים.
היא לא ספרה כבשים,היא ספרה מלאכים.
מלאכים שהם רק שלה.

היא הוסיפה ואמרה שהיתה לה גם מחברת של מלאכים.
במחברת הזאת היא היתה מציירת לעצמה את המלאכים שלה.
את אלו שהיא יצרה.
הם היו צבעוניים וזוהרים.
עם כנפיים מרהיבות בשלל צבעים.
אמא שלה,כך היא סיפרה,היתה עוזרת לה לבחור את הצבעים של הכנפיים,כך שיהיו מלאים וזוהרים באור ושמחה.

ילד שמייצר מלאכים אמיתיים,
והם,כך היא אמרה,…המלאכים שציירתי הרי ידעתי שהם אמיתיים,זו האמת,
ילד שכך גדל יכול להישבר???

כשהלכתי ברחוב,היא סיפרה,ריחמתי על הגויים שמסביב.
איך הם לא רואים שלידם מסתובבת כזאת ילדה גיבורה ומיוחדת?

אנחנו צריכים לחשוב איך לטעת כאלו תחושות בילדים ובנוער.
הרי זו האמת.

אני לא יודע אם "מחברת של מלאכים" תעשה לנו היום את העבודה.
אבל לשם צריך לחתור.

אני זוכר לפני שנים רבות. הייתי ילד אולי בן 7- 8,נסעתי יום אחד עם אבי ז"ל לאחד מהקיבוצים בצפון הארץ.
אני לא זוכר כלום מאותו קיבוץ,אני אפילו לא יודע מה היתה מטרת הנסיעה.
רק 10 דקות מאותו ביקור נחרטו אצלי היטב.

ישבנו שם בחדר שנראה כמו משרד.
מצד אחד של השולחן ישבנו אבא ואני.
ומהצד השני ישב יהודי,שאינו שומר תורה ומצוות בן הקיבוץ.
הוא היה מרשים ודיבר בקול שקט וסמכותי.
מאחוריו על הקיר היתה תלויה תמונה עם דמות של אדם יושב ומתבונן.
לא היה לי מושג מיהו האדם בתמונה.

אחרי כ10 דקות פנה האדם ששוחח עם אבא ושאל בהתרסה,
"תגיד לי,בטח הבן שלך,אין לו מושג מי זה האיש שנמצא בתמונה?"
כאן..אני התחלתי להאזין…
ואבא, שם לב שאני מאזין..

אבא הסתכל עלי ואח"כ על השואל,
ואז אמר בקול ברור וגאה.
הבן שלי מכיר דמויות אחרות שתלויות אצלנו על הקיר בבית.
דמויות שכאשר הוא מסתכל עליהם הוא מבין למה הוא קיים.
דמויות שכשהוא עושה מה שהם עשו הוא נהיה הכי גיבור וצדיק.
בזכותן הוא מבין לאיזה עם חשוב הוא משתייך.
הוא מכיר את התמונות של החזונ"א,של החפץ חיים..
אלו הם האנשים שהבן שלי מכיר, ואת המורשת שלהם הוא נושם.
בדיוק כמו אבא שלו וסבא שלו וסבא של סבא שלו..
ואבא סיים ,כדאי גם לך,לתלות כאן את התמונות שלהם.

הייתי רק בן 8,אבל עד היום אני זוכר את הגאוה והשמחה שנשמעו מקולו של אבא…

(אם זה מסקרן אתכם,בתמונה שם על הקיר הופיעה דמותו של בן גוריון).

אז,איך מגדלים ילדים חזקים?
מלמדים אותם לספור מלאכים.

מי שיש לו מחברת של מלאכים,
מי שזאת גאוותו,לא בנקל יישבר.